הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

אמא שלי

שנים שאני חוקרת את סודות האושר. לפני שנים, קמתי בוקר אחד עם ההחלטה ״מהיום אני, והילדים שלי, נחיה באושר״. היה ברור שמדובר במסע לא קל, ולא מאוד שמח. מרדף עיקש אחר איכות החיים הבסיסית שמתחת אליה אני לא מוכנה לרדת. והצלחתי. עיסוקי לאיתור מקורות הכח האישיים שלי, מה הביא אותי להחלטה וליישום שלה, גרם לי לרצות להעביר את הידע והכלים הלאה, בתחילה כמרצה, ולאחר מכן כמנטורית. כאשר המסר המרכזי - אנו זקוקים למקורות תמיכה חברתיים - חברים ומשפחה שיתמכו וידחפו אותנו, ויחזקו אותנו ברגעים הקשים. ולי הייתה אמא מדהימה. היא לא הייתה אשת קריירה, לא מאוד משכילה, לא הייתה דוגמא ומופת לנשיות, או בשלנית מדהימה. תמיד צחקנו מהנהיגה שלה, מהיכולת שלה להשתכר מכוס מים, מנטיה שלה לאגור חפצים, ועוד מגוון כשלים. ולמרות שלא הצטיינה בשום דבר שעשתה, היא הייתה אמא מושלמת. כולם אהבו אותה, מקטן ועד גדול. היה לה לב ענק. והילדים הפרטיים שלה היו בבת עיניה. לא פינקה אותנו בחפצים ומתנות, ולא היה חסר לנו כלום. היא עבדה קשה, אבל תמיד הייתה בקרבת מקום. אין די מילים לתאר את האהבה לה זכתה בחייה מאנשים זרים ממש. קרובי משפחה רחוקים מרבים להזכיר אותה כמודל ומופת. הייתה אישה גדולה. היא אהבה את פרח הפיטנה, ואת ‏הסיפור על פרח לב הזהב. משקמלה בערוב ימיה הצעירים, נהגתי לקטוף עבורה את הפרח האהוב עליה, משל הייתי ילדה קטנה הנוסעת לארץ רחוקה בחיפוש אחר התרופה שתרפא את האם. ובמציאות שטפחה על פני שוב ושוב, לא עזר הפרח, ואימי שהפכה לגבעול שדוף לא נרפאה מתרופות קונבנציונליות או קסומות. רק באגדות מחלימות אמהות מריחו של פרח קסום. שום גמדים לא באו, ולא עשו לנו קסמים. ונותרה לי הצוואה שלה. להיות חזקה ומאושרת, לדאוג לעצמי על מנת שיהיו לי כוחות לדאוג לילדי. ולדאוג בחגים לבני משפחתי. ברגעים אחרונים של צלילות צוותה עלי שלנצח אהיה עמוד התווך של משפחתי. ואני, שמעולם לא סירבתי, מעסיקה עצמי מידי פסח בשאלה ״איפה אתם בחג״. ושוב מתקרב לו חג הפסח, ועימו מתחלפים הגעגועים בממשות ההכנות לחג. כמו העצים העירומים המתכסים עלווה ירקרקה, לובשת אני כסות שלא שלי, ומקיימת את מצוות אירוח ליל הסדר. נזכרת כמה הרגיזה אותי השירה שלאחר ״שולחן ערוך״, כאשר בלי שום מודעות עצמית, הביכה אותנו אימי במחרוזת שירי ארץ ישראל מתוך ״אלף זמר ועוד זמר״. וגם אם אנסה, אני לא מצליחה להיזכר בקול שלה, שמילא את הבית. ואני מביכה את ילדי, שכן זה חלק מהיותי נצר לשושלת נשים ארוכה. הם עוד יתגעגעו, כך ליבי נמלא תקווה, מתוך אנוכיות שבה אני מתפללת שיבכו הם על קברי, ולא אני על שלהם. ואז, כשהבית יתמלא קולות של ״משפחה״, וזיופים של ״דיינו״, ארגיש שוב שלמה עם הזכרון. יודעת כי פרח לב הזהב לא יחזיר לי את אימי, אבל ליבה הרחב והטוב ממשיך לפעום בתוכנו. חג שמח

0 צפיות
  • Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now