הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

הבחירה שלי - חלק א'

מרגע שאיבדתי את הרגל, ביקשו הסובבים אותי להחזיר לי את יכולת ההליכה, כאילו שהתנועה בזקיפות קומה היא המדד היחיד להצלחת השיקום שלי.

בהתחלה נתנו לי הליכון, כמו של זקנים. ילדה קטנה ורזה במחלקה אורטופדית למבוגרים, הולכת במסדרון ארוך עם מכשיר עזר. ״הליכה״ לא ממש הייתה שם, יותר דילוג קדימה כשאני נתמכת, וההתלהבות של הנוכחים הייתה כל כך חזקה, שעד היום יש לי זכרון מהיום הזה.

לאחר זמן, כשהרגישו המטפלים שאני מתחזקת, קיבלתי את המתנה של חיי - זוג קביים. משום מה היה נדמה להם שזה פתרון זמני, עד שתותאם לי רגל פלאים ואהלך בה בקלילות. רק חנה, הפזיוטרפיסטית שלי בלוינשטיין, ראתה את הנולד. ״אילנית מתהלכת בקלילות עם הקביים, היא לעולם תעדיף אותם על פרוטזה״, היא דיווחה לאמא שלי בדאגה, בקול ששמור למחנכות כיתה ביום הורים.

ואכן, מגיל 10 ועד היום, בכל הזדמנות שניתנת לי, אני מדלגת בקלילות באמצעות זוג קביים. מעדיפה אותם על פרוטזה.

פרוטזה? הרי מדובר בפסגת הטכנולוגיה. אביזר שמיטב המוחות תכננו, שנצמד לגופי באופן פלאי באמצעות בית גדם, ומאפשר לי להיראות כאילו יש לי 2 רגליים. והאשליה הזו היא בסיס למיליארדי דולרים של תעשיית הרגליים התותבות בעולם. בפרסומים של חברות ומכוני פרוטזה, רואים ילדים ומבוגרים רצים, רוכבים על אופניים וגולשים במדרונות מושלגים עם פרוטזה פלאית, משל נולדו ככה, והקב״ה בכבודו ובעצמו תכנן את האביזר בהשלמה לגופם החסר, כדי להפוך אותו לשלם.

ד״ר סוסק, מי שלימים יהיה פרופ׳ וימונה למנהל בית החולים השיקומי המפורסם במדינה, אמר לי יום אחד: ״הם באים לכנסים ומראים לנו כיצד הם עושים סקי על פרוטזה. אבל רגע אחרי הם בוחרים להוריד אותה ולחזור לקביים ולכסא הגלגלים הנוחים להם באמת״. הייתי בת 18, רגע לפני נסיעה לשטוקהולם, למומחה בעל שם עולמי שאמור היה להיטיב את האביזר עד לרמת אומנות שתאפשר לי לרחף כבלרינה מעל פני הקרקע. לרגע לא עצרתי לחשוב על הבחירה אותה הוא הציע. הייתי כבולה בשלשלאות הפחד מחשיפת היותי בעלת רגל אחת.

בבית כמובן שלא היה איכפת לי שידעו שאין לי רגל. משפחתי הנפלאה חיבקה אותי ונתנה לי חופש מוחלט להיות מי שאני. שם אפשרו לי לזחול כשלא רציתי ללכת, כינו את הגדם שלי בשמות חיבה. הייתי אהובה כקטועה, ונתתי לעצמי דרור ללכת עם קביים ולקפץ על רגל אחת ממקום למקום.

לבית הספר לא העזתי ללכת בלי פרוטזה. למקומות בהם יכלו להיות אנשים שמכירים אותי מבית הספר לא העזתי ללכת בלי פרוטזה. למפגשים עם המשפחה המורחבת כן, לסופר ברעננה לא. נוצרו סט של חוקים הזויים של ״מותר״ ו״אסור״. לא הייתה לי בחירה, הייתי בכלא שחומותיו הם האימה שמה יתגלה לילדים שלומדים איתי שאני נכה.

אני עוצרת לרגע את מסע האשליות. גם עם פרוטזה אי אפשר היה לפספס את הצליעה הקשה שהייתה לי, את הריח הרע שהיה עולה מבית הגדם כשהייתי מזיעה בתוכו, את הנפילות הרבות שנפלתי כל פעם כשהברך שלי בחרה להתקפל. כמה הרבה נפלתי. לא יכולתי לסמוך על אותה הרגל בכלל. היו לה חיים משלה, המרושעת לא קלטה שהתפקיד שלה לשרת אותי ולא ההיפך, והצליחה לגרום לי להאמין שידה על העליונה.

אתם בטח חושבים שמדובר בטכנולוגיה מיושנת, ואילו כיום, עם הפרוטזות החדישות, כל זה מאחורינו. גם אני חשבתי כך, ונסעתי לארצות הברית אוף אמריקה, לעיר האהובה עלי ניו יורק סיטי, כדי להתקין רגל חלופית עם ברך ממוחשבת.

אך לא אקדים את המאוחר. בשנות ה 20 לחיי הייתה לי פרוטזה של אוטובוק. פרוייקט שיזמה אימי ושעלה הון, וחייב נסיעה לגרמניה עם אחותי. טיול שלכבודו שוחררה הג׳ינג׳ית מהצבא ל״מיוחדת״. עשיתי את המוטל עלי, ובתמורה ביליתי שבועיים בכפר יפיפיה על הגבול הישן בין גרמניה המזרחית למערבית. כשחזרתי לארץ מוקדם מהצפוי, חשתי מנצחת. עכשיו את שלי, פרוטזה חדשה ומופלאה. לעולם לא אעזוב אותך. תראו כמה יפה אני הולכת.

24 צפיות
  • Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now