• Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו

הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

הבחירה שלי, חלק ג׳

בשנות ה 40 לחיי חוויתי במלוא עוצמה את הצונאמי של חיים חדשים - זוגיות נפלאה עם גבר שהעריץ אותי, ילדים שגדלו ומרחב מחייה בלתי נגמר. חגגתי את החיים, ככל שהם איפשרו לי. אסונות אישיים שפקדו אותי רק הגבירו בי את הצורך לחיות טוב יותר. למצות את החיים הקצרים עד תומם. גיליתי את הספורט, את הרשתות החברתיות, את הקסם שבחיוך שלי.

נהניתי עד בלי די מהחיים על רגל אחת.

לרגע לא ניקרה בי המחשבה ״מה היה קורה אם לא....?״

השנים בהן סבלתי מהליכה עם הפרוטזה היו מאחורי. הביקורים במכוני פרוטזה, התאמות ומדידות, תיקונים. ההשפלה שבבדיקות הגופניות היה כעין וכאפס להערות על סגנון ההליכה שלי. כל רופא או טכנאי שמעולם לא נאלץ להתמודד עם משהו קשה מנקע בקרסול, צלב אותי על הצליעה, על זה שאני ״לא הולכת מספיק עם הרגל״. כל פעם ששמנתי ונדרשו תיקונים בבית הגדם זכיתי למבטים מאשימים. מעט מאוד אמפטיה קיימת בעולם מכוני הפרוטזה. כשמוצאים אחד טוב, לא עוזבים אותו כל כך מהר.

אז איך זה שבגיל 42 הייתי בניו יורק להתאמה של פרוטזה חדשה? ועוד אחרי שהחלטתי שלעולם לא אעשה זאת שוב.

בן זוגי באותם ימים זמזם לי על טכנולוגיה חדשה של ברך ממוחשבת. על התאמת בית גדם עם סיליקון שהופך את האביזר לנסבל. הודות ל YouTube נחשפתי לקטועי שתי רגליים שהולכים ללא צליעה. כל כך רציתי לנסות.

באותה שנה התחלתי לשחות. מעבר למורכבות הכספית, הצורך להשאיר מאחור שני ילדים קטנים והיעדרות מהעבודה, הדילמה היתה - איפה אשחה?

אין לי הרבה זכרונות קשים מהנסיעה הזו. היה בוקר אחד שבו נשברתי ופרצתי בבכי. לרוב הייתי עסוקה בלמצות את המיטב מהשהות בעיר הגדולה, ומהשיפור המיועד באיכות חיי.

רק זכרון אחד חזק שיעיד כמה לחץ וקושי היו כרוכים באותם 3 שבועות.

עשיתי מנוי לחדר כושר קרוב למלון, ובו בריכה חצי אולימפית. פקדתי לפחות פעמיים בשבוע את הבריכה, על מנת לשמר את סגנון השחיה שהתחיל להתפתח באותם ימים.

באחת הפעמים, בעודי שוחה, הרגשתי שמישהו מתבונן בי. בבריכה היה כריש עמלץ לבן ענק. ניסיתי לשכנע עצמי שאני הוזה, שאין סיכוי שאפילו דג קטן יכנס אל מאגר מים בנוי בחדר בקניון.

ההצלפה של הזנב שלו במים הקפיצה אותי.

בחרתי להמשיך ולהתעלם ממחזה האימה ולשחות. וגם במכון הפרוטזות המשכתי לשתף פעולה, וללכת. בכל צעד וצעד חששתי שהנפילות יחזרו. שהרגל לא תחזיק מעמד. מאות אלפי השקלים שהושקעו בפרויקט לא איפשרו לי בחירה חופשית.

שנתיים נמשך המסע, עד שיום אחד התעשתי. הפסקתי ללכת עם הפרוטזה מתוך בחירה. באותו היום נעלמה הפוביה שלי מכרישים, ונולדה אילנית יורמן - צולחת ישראל בים.

19 צפיות
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now