הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

זכרונות מהחדר האטום

ינואר 1991, בעיצומן של בחינות סמסטר א' שלח סדאם חוסיין טילים על תל אביב, והחיים נעצרו בין לילה. כאשר תשאלו את מרבית האנשים הבוגרים שחיו בישראל באותה תקופה, הם יתארו שגרה מטורללת ועם זאת - חיובית ומגבשת. משפחות שנאלצו לחיות לפתע בחדר אחד, מצאו ערוצי תקשורת חדשים. קרובי משפחה רחוקים נפגשו תחת האילוץ של עזיבת אזור א'. מתבגרים חזרו להיות הילדים של אמא ואבא. ישראל הייתה מגובשת.

בפורים של אותה שנה הכל נגמר, קיבלנו הנחיה מפיקוד העורף לפרק את המיגון על הבתים. ניילונים ממגנים וסרטי הדבקה נתלשו מאדן החלון, ערכות מגן הוחזרו לארונות. זה היה חג פורים שמח מעין כמותו.

פורים 2020 היה התחלה של מצב חירום חדש. שוב ישראל מסתגרת בבידודים, אירועים מתבטלים, חתונות מתקיימות ללא מוזמנים ואף אחד לא יושב בבית קפה בתל אביב. לעיר ללא הפסקה למודת המלחמות יש מלחמה חדשה. ולא כזאת שנשלטת על ידי בני אדם, אלא על ידי נגיף מיקרוסקופי ששינה לכולנו את החיים.

וזה מבהיל. אני לא בטוחה מה מפחיד יותר, העובדה שמרחפת סכנה בריאותית על כולנו, או ההכרח להסתגר בבית עם האהובים עלינו. כמובן שהחשש הכלכלי לא מוסיף, וחוסר הודאות גדול.

חשבתי לעצמי "ואם כל זה כמו חופשה ענקית, שלי ושל הילדים בבית מלון שהוא הבית שלנו"?

לא נראה לי שזה יהיה פשוט, אבל גם בחופשות משפחתיות לא הכל זורם תמיד חלק.

אני באמת מאמינה שאנחנו יכולים להנות מהביחד שלנו.

ואולי, כמו הזיכרונות ממלחמת המפרץ, גם הזיכרונות מימי הקורונה יפרנסו את תחושת המשפחתיות שלנו לשנים ארוכות.

תהה זו שירת הסירנה שלנו.

65 צפיות
  • Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now