הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

ילדותי השניה

שני מתבגרים ממין זכר זה לא תמיד קל. לא במשפחה, לא כשאת אם יחידנית, פשוט לא. אז מה אני עושה עם הסגר מסוג covid-19, שסגר את שלושתנו לטווח זמן לא ברור? הימים שלפני התאפיינו בהכחשה ובקריאת השבר "רק זה חסר לי, להיות סגורה עם הבנים בבית". אחר כך היה השלב ההיסטרי, שכלל רכישת מוצרי מזון וטואלטיקה ורביצה – בסלון, בחדר, מול המחשב. מה שהתאים. ואז התחיל לכאוב לי הגב. כאב שעלה ממפרק הירך אל הזוקפים ולצוואר. את מה שהנפש לא הצליחה לצרוח צעק הגוף: "קחי אחריות, ככה לא תשרדי". ואני מהשורדים, כן? את הגוף ריציתי בהתאמות ארגונומיות ואימון בוקר קשוח. את הנפש בהחלפת בר-סימן-טוב וברבש - בקלוני ורוברטס. התחלתי לקחת אחריות על הבית, הכלים, הבישולים והכביסות. אני לא מאמינה שאני כותבת באותיות שחורות על מסך, אבל התחלתי ממש להנות מתפקיד עקרת הבית שנכפה עלי. והבנים, שבתחילה נעו בין קפאון למלחמה, הצליחו להשתלב בשלווה הכללית. הם אפילו הפסיקו לריב על "מי מוריד את הכלב". אם הייתי רוצה לרפא את היחסים שלי עם הבנים, לעדכן דפוסי קשר ולהעניק יותר אהבה ופחות משמעת, איך הייתי עושה את זה? אני עובדת על זה שנים, מתקדמת כל פעם בצעדים קטנים, חוגגת הצלחות – שיחה טובה באוטו בדרך חזרה, יציאה יחד לפאב, שותפות גדולה יותר בקבלת ההחלטות המשפחתית. ופתאום, בא אירוע שחייב אותי להשתנות מהר ובקיצוניות, להעריך מחדש את החיים ואת הטוב. להסתכל באופן בוגר על 22 שנות הורות. ואני לומדת כל יום מחדש, ומודה על שתי המתנות הענקיות שקיבלתי.

תודה קורונה. ושנעבור כולנו את הימים האלה בבריאות שלמה.

57 צפיות
  • Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now