הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

מכתב שקיבלתי היום בווטסאפ

היי אילנית, מה שלומך?


כותבת לך כי חייבת לשתף.

אני מתוסכלת ובוכה ולא מצליחה להירגע.

זוכרת את דניאל שלי? הוא כבר בן 19. הוא השתחרר עכשיו מאשפוז נוסף. זה כבר חלק מהשגרה שלנו.

לא זוכרת כבר את הימים שהוא היה ילד מחייך ומאושר.

זה כל כך קשה לפעמים, בעיקר ההתנגדות התמידית שלו לכל הצעה שלי לטיפול או סיוע.

אני מסתכלת עליו ומתפללת שמשהו טוב יקרה. זה לא קרה עדיין, ולא הפסקתי להתפלל.

תמיד אנשים מנסים לעזור. כל אחד שראה איזה תכנית טלוויזיה או קרא מאמר חושב שהוא מומחה לפסיכיאטריה. מה לא הציעו לי - החל ממכות חשמל וכלה במסגרות תעסוקה מותאמות.

וכל השיחות האלה הן איתי. כאילו שיש לי שליטה במצב. הרי ברגע שמישהו מציע פתרון, ונניח אפילו שהוא רעיון טוב - הוא מציע אותו לי. ובכן, מבזק חדשות, ותנסו להראות מופתעים - לא אני החולה. ולא אני מקבלת פה החלטות. רוצים להציע - דברו עם דניאל. קחו אחריות ובואו לבקר. עדיף כשהוא באשפוז. הוא מאוד ישמח למבקרים.

אז למה אני כל כך נסערת. בסך הכל עוד מישהי שבטוחה שהמציאה את הגלגל. אבל זאת לא עוד מישהי. חברה שסמכתי עליה ועל שיקול הדעת שלה, ולכן ההגנות היו כבויות. לא באמת האמנתי שממנה יגיע המשפט ״אבל את חייבת לעשות משהו, את לא יכולה להמשיך לברוח מהמצב״.

אני, האם המזניחה, שמתעקשת להמשיך בשגרת חיי ולא לקבור עצמי לתוך המחלה שמכלה כל פיסה טובה בחיי בני. שזוכרת את ילדי האחרים ואת הפגיעה המתמדת בהם. אני, שלא מפסיקה לחפש פתרונות, ומצד שני מתעקשת להנות מהחיים. אני חייבת ״לעשות משהו״ ו״להפסיק לברוח״.


זהו. נגמר לי האוויר ואין לי כח להמשיך ולכתוב.


דברי איתי מחר, בטח מחר יהיו לי כוחות חדשים. 

0 צפיות
  • Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now