הבלוג שלי

  • אילנית יורמן

שנות ה 80

שנות ה 80


אצלנו בבית אסור היה לרדת למטה בין 2 ל 4. הייתי נטרפת בדקות האחרונות אבל בחיים לא העזתי לפתוח את הדלת אפילו שניה לפני 4.

אמא שלי בסך הכל הייתה פולניה ליברלית. והרגשתי תמיד שאין שום איסורים. אבל היא כעסה עלי כשכיבדתי את החברות שלי בתפוחי עץ שהיו לנו במקרר ״כי זה יקר״. ואסור היה לנו לפתוח אריזות סגורות של חטיפים או ממתקים. מותר לאכול ללא הגבלה, אבל רק מאריזה שנפתחה באישור מוקדם כחוק.

אמא שלי עבדה קשה, אבל הקפידה לישון צהרים, ואפילו לשעה קלה. כשישנה לא הרעשנו וגם חברות שהתארחו אצלנו לא השמיעו ציוץ. האיום שלי על אחותי היה שאעיר את אמא שלי ואלשין עליה שזה בגללה.

כמעט אף פעם לא היינו בבית בחופשות ואחר הצהרים. היינו ״יורדים למטה״, עשרות ילדים בגילאי בית ספר יסודי שגרו בשכנות ברעננה. שיחקנו ״מדרכות״, ובעטיפות של מסטיקים. לילדים ברי המזל היו מסטיקים שווים שההורים הביאו מחול. היה מחירון למסטיקים. ״עלמה״ צהוב היה 1 נקודה. מסטיק ירוק שעל עטיפתו היו עלים זכה למחיר של 7 נקודות. היו מסטיקים נדירים יותר, שיכולתי רק לחלום עליהם.

היו צווי אופנה ברורים. כשהייתי בכיתה ז כולן לבשו שורטס עם אבזמים בצדדים וחולצות בטן של FAME. עגילים דקים וארוכים שהגיעו עד הכתף, ושיער מנופח. לבצפר לא הקפדתי על תלבושת כמו שהקפדתי ללבוש את הבגדים המתאימים שהכתיב צו האופנה.

הלכנו יחפים בקיץ. השכנות היו אומרות לאמא שלי ״שיעשו מגבית לבנות שלה לנעלים״. אבל הקטע שלנו היה ללכת על אספלט לוהט במשך שעות עד שכף הרגל מתקשה.

מול הבית שלנו היה מגרש גדול שהייתה בו צמחית פרא, ובאביב היה מתמלא חרציות, מהן עשינו כתרים לראש. בתחילת הקיץ הכל היה הופך קוצים, ובשילוב עם הקומזיצים של יום העצמאות ול״ג בעומר הייתה חגיגה אמיתית לכוחות הכיבוי בחודשים מאי-יוני. מאחורי הבניין היה שיח שאמרו שהוא קיקיון רעיל ופחדתי להתקרב אליו, ו״לחם ערבי״, שאכלנו בכיף. ברחוב ליד צמח עץ תות, ומעבר לתותים היו לי תולעי משי נפלאות.

אני מתגעגעת לזמן הזה, של ישראל שבה היה צריך לחכות שנים לקו טלפון, שהמטבעות התחלפו מלירה, לשקל ולשקל חדש, לאבא שלי עומד בגופיה במרפסת וצורח עלי מול כל השכונה לעלות הביתה. מתגעגעת לחדר שלי, למנוי לספריה, לטריינינג פסים המגניב שההורים שלי הביאו מנסיעה ללונדון.

ואני מחפשת מקומות שבהם אוכל לחזור לילדות ולא מוצאת. אני כבר לעולם לא אהיה תמימה, סקרנית, מפוחדת ומאושרת כמו אותה ילדה. שכוחות העולם של המבוגרים מפעילים אותה.

אז אני מנסה להתקרב. והולכת לים. ונכנסת אל בין גלים סוערים ומרגישה שוב שקיימים כוחות גדולים ממני. ואני מפחדת, נרגשת, מחפשת ומוצאת אושר בין הגלים, וחוזרת לכמה דקות להיות ילדה.





0 צפיות
  • Facebook - ilanit yurman
  • Instagram - ilanit yurman
לקבלת הבלוג שלי ישירות למייל, הירשמו
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now